מקטעים

אולי חשבה בלבה: ״שוב בודקים פסנתר חדש״. ואולי חשבה: ״משהו מתרחש במחסן הפסנתרים״. שתי המחשבות האלה אינן שונות כל כך זו מזו. אבל מכיוון שלא היו לה, לאשתו השנייה של אנדרי, אלא מחשבות ספורות, צריך גם לדקדק בכל אחת ולהבחין גם בין גוני־גוונים.

— כריסטוס של דגים / יואל הופמן

אני מצייר בנפשי חוקר של עופות מים. הוא מומחה לעופות מים ואף על פי כן אשך אחד מחליק לחלל בטנו. בני האדם מקימים עמודי אבן וחורטים בהם ״פה הדף נפוליאון את חילות התורכים״ וכולי אבל איש לא יעלה בדעתו להעמיד אובליסק במקום שחוקר עופות המים דחק את האשך, באצבעות ידיו, חזרה אל כיס האשכים.

— כריסטוס של דגים / יואל הופמן

עוגות גבינה התעופפו, מכוח השמחה, ברוח. מזלגות פרחו לעננים. הֶר דוקטור שטאוב השעין את סנטרו על לוח דמיוני של שיש והרמינה החזיקה, בין אצבעותיה, שני מלכים. אין ספק. השעה ההיא היתה שעה של חסד. מחשבות רחקו אחורנית. המוות כבר היה שם. אבל מישהו [אולי הדודה מגדה] אמר ״פריש״ וכולם טרפו את הקלפים שנית.

— כריסטוס של דגים / יואל הופמן

התחשק לו אושר,
התחשקה לו אמת,
התחשק לו נצח,
תראו אותו!

בקושי הבחין בין חלום למציאות,
בקושי גילה שהוא אכן הוא,
בקושי גילף בידו ילודת־הסנפיר
אבן־צור וטיל,
קל לטבוע בכפית אוקיינוס,
לא מצחיק דיו כדי להצחיק את הריק,
בעיניו רק יראה,
באזניו רק ישמע,
דבריו שופעים משפטי תנאי עד־בלי־די,
בעזרת השכל יגנה שכל,
בקיצור: כמעט כלום,
אך בראשו חירות, ידיעת־כל והוויה
שמעבר לבשר הטיפשי,
תראו אותו!

שהרי בכל זאת הוא קיים,
התרחש באמת
תחת אחד הכוכבים הקרתניים.
מלא חִיות ותנועה על־פי דרכו.
בתור ולד עלוב של גביש -
הוא מופתע למדי.
בהתחשב בילדותו הקשה ולאלוצי העדר -
הוא ייחודי באופן מרשים.
תראו אותו!

רק שימשיך כך, שימשיך לרגע,
ולו להרף־עין של גלקסיה קטנה!
שיתברר סוף־סוף
למה יהפך, עכשיו משישנו.
והוא - עקשן.
עקשן מאוד, יש להודות.
עם הנזם באפו, בטוגה הזאת, בסוודר הזה.
שמחה לאין קץ, יהיה אשר יהיה.
מסכן.
אדם של ממש.

— שמחה לאין קץ / ויסלבה שימבורסקה

הבצל הוא משהו אחר.
אין לו פנימיות.
כל כולו בצל
עד דרגת בצליות.
בצלי מבחוץ,
בצלני בלבו,
בלא כל חשש
הוא מביט אל קרבו.

בנו זרות ופראות
שהעור בקושי מכסה,
בנו גהנום פנימי,
אנטומיה בהולה,
אך בבצל בצל,
מעיים בלא פיתול.
שוב ושוב עירום,
עד עמקו המהולל.

הבצל קיום עקבי,
הבצל יצור המעלה.
פשוט זה בתוך זה,
הקטן כלול בגדול,
ובבא הבא אחריו.
כלומר, שלישי ורביעי.
פוגה אל מרכזה.
הד מאורגן במקהלה.

הבצל אני מבינה:
הבטן היפה בתבל.
נזר כבוד
סביב עצמו מפתל.
בנו - שומנים, עצבים, ורידים,
ריריות וסודיות.
מאיתנו נשלל
טמטום השלמות.

— בצל / ויסלבה שימבורסקה

חזר. לא אמר דבר.
אבל היה ברור שמשהו קרה.
נשכב בבגדיו.
כיסה ראשו בשמיכה.
כופף את ברכיו.
הוא כבן ארבעים, אך לא ברגע זה.
קיים - אך רק כמו שהיה בבטן אימו
מאחורי שבעה עורות, בחשכה המגוננת.
מחר ירצה על הומאוסטסיס
בקוסמונאוטיקה המטגלקטית.
בינתיים התקפל, נרדם.

— חזרות / ויסלבה שימבורסקה

אני חייבת הרבה
לאלו שאיני אוהבת.

ההקלה שבה אני משלימה עם היותם
קרובים יותר למישהו אחר.

השמחה שלא אני
הזאב של כבשותיהם.

שלום לי עמם
וחופש לי עמם -
את זה האהבה לא יכולה לתת
ולא יכולה לקחת.

איני מצפה להם
מהחלון עד הדלת.
סבלנית
כמעט כמו שעון־שמש
אני מבינה
מה שאין האהבה מבינה,
אני סולחת
למה שהאהבה לא היתה סולחת לעולם.

מהפגישה עד למכתב
לא חולף נצח
אלא רק כמה ימים או שבועות.

המסעות בחברתם תמיד מוצלחים,
הקונצרטים נשמעים,
הקתדרלות מבוקרות,
הנופים ברורים.

וכשמפרידים בינינו
שבעה הרים ונהרות,
אלה הרים ונהרות
מוכרים היטב מהמפה.

הודות להם
אני חיה בשלושה ממדים,
במרחב לא־לירי ולא־רטורי,
עם אופק אמיתי בשל תנועתו.

הם עצמם אינם יודעים
כמה הם נושאים בידיים ריקות.

״איני חייבת להם דבר״ -
הייתה האהבה אומרת
בסוגיה פתוחה זו.

— אמירת תודה / ויסלבה שימבורסקה

הרב־אמן שרוי בינינו זה לא כבר.
לכן הוא אורב בכל הפינות.
מליט פניו בידיו ומציץ מבעד לסדק.
נעמד, מצחו אל הקיר, אחר־כך פתאום מסתובב.

הרב־אמן דוחה בשאט־נפש את המחשבה האבסורדית
כי שולחן שאין מביטים בו מוסיף בלי־הרף להיות שולחן,
שהכסא מאחורי הגב תקוע בגבולות הכסא
וכלל אינו מנסה לנצל את ההזדמנות.

נכון, קשה ללכוד את העולם בשונותו.
עץ התפוח חוזר אל מתחת לחלון בטרם מצמצת.
דרורים ססגוניים תמיד יתכהו במועד.
אוזנו של הכד הקטן תקלוט כל רחש.
ארון־הלילה מעמיד פנים אדישות של ארון־יום.
המגרה מנסה לשכנע את הרב־אמן
שמצוי בה רק מה שהוכנס לתוכה קודם לכן.
אפילו בספר אגדות הנפתח לפתע
הנסיכה תמיד תספיק להתיישב בתמונה.

הם מתייחסים אליי כאל אורח - נאנח הרב־אמן -
אינם רוצים לשתף זר במשחקם.

שהרי איך ייתכן שכל הקיים
חייב להתקיים רק בצורה אחת,
בנסיבות נוראות, באין מוצא מעצמו,
בלא הפסקה ובלא שינוי? בענווה של מכאן - לשם?
זבוב בנייר־זבובים? עכבר במלכודת עכברים?
כלב שמעולם לא שוחרר מרצועתו הנסתרת?
אש שאיננה מסוגלת לדבר
אלא לכוות שנית את אצבעו הפתיה של הרב־אמן?
האם זה באמת העולם הנכון, הסופי:
אוצר מפוזר שאין ללקטו,
פאר והדר חסרי שימוש, אפשרות אסורה?

לא - צועק הרב־אמן ורוקע בכל הרגלים
שברשותו - ביאוש גדול כל־כך עד
שגם שש רגלי חיפושית לא היו מספיקות.

– ריאיון עם ילד / ויסלבה שימבורסקה

איבדתי כמה אלות בדרך מן הדרום אל הצפון
וגם אלים רבים בדרך מהמזרח למערב.
כוכבים אחדים כבו לי לעד, שמים, הבקעו.
שקעו לי בים - אי אחד, שני.
אינני יודעת היכן בדיוק השארתי את ציפורניי,
מי מהלך בפרוותי, מי מתגורר בקליפתי.
קרובי מתו כשזחלתי אל החוף
ורק עצם אחת קטנה מציינת בי את יום השנה.
יצאתי מעורי, בזבזתי את חוליותיי ורגליי,
איבדתי את שפיותי פעמים רבות.
מזמן העלמתי מזה את עיני השלישית,
ביטלתי זאת במחי־סנפיר, משכתי בענפי.

אבד, התפזר לארבע רוחות, עבר.
אני תמהה על עצמי, כמה מעט נשאר:
אישה אחת, בשרשרת־אנוש רגעית,
שאיבדה רק מטריה, אתמול, בחשמלית.

– נאום במשרד ״אבדות ומציאות״ / ויסלבה שימבורסקה

בשבילי המערכה החשובה בטרגדיה היא המערכה השישית:
הקימה לתחייה משדות־הקרב של הבמה,
סידור הפאות הנוכריות, המלבושים,
עקירת הסכין מן החזה,
הסרת חבל־התליה מן הצוואר,
ההתייצבות בשורה אחת בין החיים
עם הפנים לקהל.

השתחוויות ביחידות ובקבוצה:
כף יד לבנה על פצע הלב,
קידת המתאבדת,
ניד הראש הערוף.

קידה בזוגות:
הזעם מושיט יד לנועם,
הקורבן מביט בעונג בעיני התליין,
המורד פוסע בלא טינה לצד הרודן.

רמיסת הנצח בחרטום נעל־הזהב.
פיזור מוסר־ההשכל בהינף המגבעת.
הנכונות חסרת־התקנה להתחיל מחר מחדש.

כניסתם בשורה של המתים זה מכבר,
במערכה השלישית, הרביעית או בין המערכות.
שיבתם הפלאית של האובדים בלא עקבות.

המחשבה שהמתינו בסבלנות מאחורי הקלעים
בלא לפשוט את הלבוש,
בלא להסיר את האודם,
מרגשת אותי יותר מנאומי הטרגדיה חוצבי־הלהבות.

אבל נעלים באמת הם ירידת המסך
ומה שעוד רואים מבעד לסדק:
כאן יד אחת מושטת בחופזה אל פרח,
שם השנייה תופסת חרב שנפלה.
רק אז, השלישית, הלא־נראית,
ממלאת את חובתה:
לופתת אותי בגרון.

— רשמים מהתאטרון / ויסלבה שימבורסקה

אומרים
שהאהבה הראשונה חשובה מכולן.
זה רומנטי מאוד
אך לא המקרה שלי.

משהו בינינו היה ולא היה,
התקיים ונעלם.

ידיי אינן רועדות
כשאני מגלה מזכרות זעירות
וצרור מכתבים קשור בחוט
- לו לפחות נקשר בסרט.

פגישתנו היחידה מקץ שנים
היא שיחה בין שני כיסאות
ליד שולחן קטן וקר.

אהבות אחרות
מתנשמות בי עמוק עד היום.
לזאת אין די אוויר להאנח.

אבל דווקא היא, כמות שהיא,
מצליחה במקום שנכשלו האחרות:
נשכחת,
אינה מופיעה אפילו בחלומות,
מרגילה אותי למות.

— אהבה ראשונה / ויסלבה שימבורסקה

הביט, הוסיף לי יופי,
ואני עשיתיו לקנייני.
מאושרת, בלעתי כוכב.

הרשיתי להמציאני
בדמות בבואתי
בעיניו. רוקדת, רוקדת
ברעד כנפי־פתאום.

השולחן שולחן, היין יין
בכוס שהיא כוס
ועומדת בעמדה על השולחן.
ואילו אני בדויה,
בדויה במידה שלא תאמן,
בדויה עד זוב־דם.

מדברת על מה שירצה: על נמלים
הגוועות מאהבה
מתחת למערכת־כוכבים של שן־ארי.
נשבעת כי שושן לבן
שמטפטפים עליו יין, מזמר.

אני צוחקת, מטה
ראש בזהירות, כאילו בחנתי
תגלית. רוקדת, רוקדת
בעור נדהם, בחיבוק,
שבורא אותי.

חווה מן הצלע, ונוס מן הקצף,
מינרווה מראשו של יופיטר,
היו ממשיות יותר.

כשאיננו מביט בי
אני מחפשת את בבואתי
על הקיר. ורואה רק
מסמר, שהוסרה ממנו תמונה.

— על כוס יין / ויסלבה שימבורסקה

יש צלחות אך אין תאבון.
יש טבעות נישואין אך אין שותפות
שלוש־מאות שנה לפחות.

יש מניפה - איה הלחיים הסמוקות?
יש חרבות - איה החרון?
צליל קתרוס לא ירטוט בין־ערביים.

באין נצח קיבצו
עתיקות לרבבה.
שוער טחבי מנמנם במתיקות
שפמו תלוי על תיבת הראווה.

מתכות, נוצת ציפור, טיט
חוגגים את ניצחונם בזמן, חרישית.
רק סיכת נערה מצרית קלת־דעת, מגחכת.

הכתר האריך ימים אחרי הראש.
היד הפסידה לכפפה.
נעל ימין ניצחה את הרגל.

באשר לי - אני חיה - נא לראות.
נמשכת תחרותי עם השמלה.
ואיזו עקשנות יש לה!
ואיך רוצה היא אחרי לשרוד!

— מוזיאון / ויסלבה שימבורסקה

משה ניקה את זגוגיות משקפיו. רשם הכול במחברתו, תלמיד שקדן היה, אבל נמנע מלשאול. שבועות אחדים לפני כן קרא בספריית המוסד החינוכי כמה פרקים מתוך ״הקפיטל״ ולא אהב את קרל מרקס: נראה היה לו שכמעט אחרי כל משפט יכול היה להופיע שם סימן קריאה, וסימני הקריאה הרבים האלה הרתיעו אותו. מרקס טען, כך נראה למשה, שחוקי הכלכלה החברה וההיסטוריה ברורים ומוצקים לא פחות מאשר חוקי הטבע. ואילו למשה היה איזה היסוס אפילו לגבי מוצקותם של חוקי הטבע.

– בין חברים / עמוס עוז

כאשר העירה לילך שהקידמה מצדיקה ואף מחייבת קורבנות, הסכים עמה המחנך והוסיף שההיסטוריה אינה בשום פנים מסיבת גן. משה הרגיש בלבו סלידה מפני שפיכת דמים וגם סלידה קלה מפני מסיבות גן.

– בין חברים / עמוס עוז

גם היום, אמרה, היא תיסע לבאר שבע אחרי הלימודים. הבטיחה למלא דלק ולהשתדל לא לחזור מאוחר. והרי לא שאלתי אותה מתי בדעתה לחזור ולא ביקשתי שתקדים. כאילו בטעות נקלעה אל תוך חדר זר ומרוב בהלה אינה מוצאת את החלון. שהיה ונשאר פתוח. והיא מתרוצצת מקיר לקיר בטפיחת כנפיים, נתקלת במנורה, בתקרה, ניגפת ברהיטים, נחבטת. אתה רק אל תנסה לכוון אותה אל הפתח: לא תוכל לעזור לה. כל תנועה שלך עלולה להגביר את חרדתה. במקום אל החוץ והחופש אתה אם לא תיזהר עוד תגרום לה לפרוח אל חדרים פנימיים, ושם שוב ושוב היא תטיח את כנפיה בזכוכית. הדרך היחידה לעזור לה היא לא לנסות לעזור. רק להצטמצם. לקפוא. להתמזג עם הקיר. לא לזוז. האומנם החלון היה ונשאר פתוח? האומנם אני מקווה שתפרח? או אורב לה, קופא, נועץ מן החושך עיניים מאובנות, שתצנח כבר באפיסת כוח.

— אל תגידי לילה / עמוס עוז

כשהתעקשתי ניאותה, במחווה של מיאוס קל, לבדוק בכל זאת בקו הפנימי אם יוכל להתפנות אלי לרבע שעה. והניחה את השפופרת בציפורניים ארגמניות ואמרה לא היום, גברת, תנסי משהו כמו עוד שבועיים שלושה בערך, שיחזור מר בניזרי מהכנס. ולפני זה שתטלפני אלי, קוראים לי דוריס, אם עונה לך במקרה אחת תיקי - זה כאילו שלא דיברת. מסכנה הולידה תינוק משחקן־כדורסל שלא רוצה לשמוע ממנה ועכשיו עוד מצאו שיצא לה תינוק מונגולי. והיא דתייה. אם הייתי דתייה במקומה בקושי הייתי מתאפקת לא ליסוע בשבת. ומי את? מה את צריכה ממר בניזרי, אולי במקרה אני יכולה לעזור לך משהו בינתיים?

— אל תגידי לילה / עמוס עוז

היינו צריכים למצוא משקיעים. או תורמים. לארגן לחץ מהציבור על בת שבע ועל הביורוקרטים. לא לוותר. לגייס אנשים טובים. שבעצם לא חסרים כאן. ולהגיד לכם עוד משהו מהנשמה? הצרה האמיתית שלנו, שאנחנו לא ממש שרופים על שום דבר. זה האסון האמיתי. מי שכבר כלום לא בוער לו מתקרר ומתחיל למות. לינדה אומרת את זה ואני די מסכים איתה. צריך להתחיל לרצות. להחזיק בשתי ידיים שלא יברחו החיים אם אתם מבינים למה אני מתכוון בזה. אחרת הכל אבוד.

— אל תגידי לילה / עמוס עוז

את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת ‘שלהם’, של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו ‘אור’, הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה ‘אור’, עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.

— שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן

ואולי - פתאום אני חושבת - אולי אתה פוחד יותר מן ההחלמה? כי אם זה כך - תאמר, פשוט תאמר לי, ונוכל לבכות על זה יחד. על התחושה הארורה הזאת שנטעו בנו, שאנחנו המחלה, ושאם נעז למרוד, ולהחלים, אולי בבת־אחת תינטל מאיתנו גם נישמת אפינו, נכון? תמיד, תמיד הפחד הזה, נבואת הלב, שהמחלה, או הסילוף, או הרבב ההוא, ששתלו בנו, הם הם הדבר הכי סגולי לנו, הלוז שלנו… ולמה לא תאמר לי דבר נורא כזה, הלוא נהיה קרובים זה לזה עוד יותר אם פשוט תבוא ותאמר, ואני אומר כן, ולרגע אולי ננשום יחד לרווחה.

— שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
הדלקתי סיגריה ואמרתי: בשביל לעשן
אמרתי לו
אני מתעורר בשביל לעשן
שותה קפה בשביל לעשן
קורא עיתון בשביל לעשן
מחרבן בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אני מתקלח בשביל לעשן
אוכל משהו בשביל לעשן
יוצא לטייל בשביל לעשן
לאורך החוף בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אמרתי לו
כל מה שאני עושה בחיים
וכל מה שאני ממציא תירוצים
זה בשביל לעשן

שוכב עם אישה בשביל לעשן
חושב מחשבה בשביל לעשן
כותב משהו בשביל לעשן
מתקרב בשביל לעשן
אני מתרחק בשביל לעשן
אני מוצא חן בשביל לעשן
ומה שאחרי מותי מעניין,
כן מה שאחרי מותי אני מתכוון
זה לעשן

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
אמרתי לו: מה זה כל כך מעניין?

— בשביל לעשן / מאיר אריאל

מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.
טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.

— החלון / דליה רביקוביץ

שוכבת על הגב
מזרון, סדין, שמיכה וחום הם מבטחה.
הזעירות שלה תופסת שליש מיטה
או קצת פחות,
ורבע מגודלה של השמיכה.
היא מרוצה.
שולחת יד או שתי ידיים
בתנועה חסרת ממש
בלי התכוונות.
רגליה בקיפול שרירים מכווצים
מזדעזעות קצת. לפעמים
הבטן מכאיבה והיא בוכה
בקול עולה יורד, עולה ומתגבר.
היא מבקשת שיחישו לה עזרה.
לא יכולה לזוז.
אינה יודעת להביע את עצמה
גם אין לה מחשבות שיש להביען.
אם לא יחישו לה עזרה
נדמה לה שתמות.
והיא בטוחה
שפחד כמו שלה הוא פחד שאדם עוד לא ידע
בלי שהיות יש לאהוב אותה,
להאכיל ללא דיחוי, לגעת בה בעדינות
אין בה קורטוב של אורך רוח,
לא בוטחת בעתיד.
חובה להעניק לה זכות קדימה.
יש לה פחדים מטורפים של עזיבה.
בעוד שנה, חצי שנה
אולי תגיע למצב של ישיבה
תצמח כמו בהכרת טובה.
אחר כך בזהירות ובחשש
היא תוותר מעט ויתור בלתי מורגש
ועוד ויתור. סוציאליזציה היא כיוון
בלתי נמנע.
ולפעמים, תינוקת סרבנית,
היא לא תוכל,
היא לא תוכל לזוז.
אם יניחוה לבדה
היא מרגישה שהיא תמות,
היא מרגישה שיתרחש מקרה נורא.
אם לא יחזיקו בי היטב, היא מרגישה
מתה אני.

— פחד מוות / דליה רביקוביץ

הוא מת ונקבר.
מת ונקבר כבר.
מת בלי כל ספק.
היה לי איתו סיפור
פעם.
לא ממש סיפור,
היה דבר שאירע.
אישוני עיניו היו שקופים,
גבו היה כפוף,
גם מלבדי הוא לא היה חסר צרות.
באתי אליו בשבת,
איזו שבת?
שבת רותחת.
הייתה פריחת יסמין,
חלבלוב,
מה שתגיד, חביבי,
פרח שם בגינה.
(הגינה לא הייתה שלו)
הוא היה שותף בחדר עם מישהו אחר
לא היה לו רכוש משלו.
גם עני נוסף לכל.
באתי בשבת אחרי הצהריים,
הכל היה מוכן
לנגינת עולמות עליונים.
אמרתי שאני בדרכי
לא אוכל להשאר,
ממילא התכוונתי למקום אחר.
הוא נעשה נואש.
הוא לא הסתיר את ייאושו.
הוא אמר : מה אני אעשה עכשיו?
ואני חשבתי: מה הוא יעשה?
יעשה מה שירצה.
ובכלל, מה עשיתי לו?

לימים ראיתי מה עשיתי לו.
אהבה דחויה הייתה הנורא
בדברים שקרו לי.
כל זה לימים.
בינתיים הוא נשא אישה
העמיד בנים,
השתרש.
על כולנו עברו השנים במטס נמוך,
אנשים נורו בראשיהם ובגבם.
הוא לא נפגע.
ועכשיו הוא מת ונקבר,
נטמן וכוסה,
ואין סוף מבלעדי הסוף הזה.

– לעילוי נשמתו / דליה רביקוביץ

אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.
מי שעתיד לשבור אותם
עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,
ודומה, הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.

– גאווה / דליה רביקוביץ